שום ארכיון אינו מעיד על כך; מה שנושא את הפרק הזה הוא מסורת שבעל פה, שנמסרה בסבלנות מדור לדור. בפריז של שנות העשרים העליזות, כך מספרים, הוביל גולה רוסי את גבריאל שאנל אל ארז במדון — והעץ נשאר עמה עד לשיבה הבלתי צפויה ביותר בתולדות האופנה.
גולה מבית רומנוב בפריז של שנות העשרים העליזות
לאחר המהפכה עזב קומץ מילדי בית רומנוב את רוסיה דרך איראן והתפזר ברחבי אירופה. דמיטרי רומנוב (1891-1942), הבכור שבחבורה הקטנה הזאת, בחר בפריז. הוא הגיע עם זיכרון ומעט מאוד מלבדו: זיכרונה של חצר שנעלמה, של הרגליה, של אמונותיה ושל המקומות היקרים ללבה.
על פי מסורת הנמסרת מאז, משהתמקם בעיר נהנה להראות למקורביו את המקומות שראה בהם מקומות אגדיים — לא הכתובות הנחשקות, אלא אלה שנשאו בעיניו מטען מיוחד. ביניהם, על רמת מדון, ניצב הארז הקיסרי (Cèdre Impérial). כך, מספרים, הובאה גבריאל „קוקו“ שאנל (1883-1971) בפעם הראשונה אל רגלי העץ.
פרפיומר מסנקט פטרבורג
שאנל ודמיטרי רומנוב היו קרובים זה לזה; היא הזמינה אותו להתגורר בביתה בגארש. הוא זה שהכיר לה את ארנסט בו, פרפיומר שעשה לעצמו שם בסנקט פטרבורג, ומן המפגש הזה נולד N°5 — הבושם שעתיד היה להאריך ימים אחרי כל מי שהיה שותף ליצירתו.
המסורת גורסת שמעט מכוחו של העץ נכנס להצלחה הזאת. דבר מכל זה אינו ניתן לתיעוד, ומוטב לקבל את הטענה כפי שהיא: סיפור המסופר ברציפות זה מאה שנים.
האגדה עצמה עשתה דרך ארוכה עד שהגיעה אליה. היא נולדה בימי האימפריה השנייה עם הקיסרית אז׳ני, ומשם נדדה אל החצר הקיסרית הרוסית, שבה יוחסה לעץ היכולת להעניק אנרגיה טובה לכל מי שבא אליו. בני בית רומנוב נשאו אותה עמם אל הגלות כפי שנושאים חפץ משפחתי יקר — ודמיטרי מסר אותה לשאנל.
גבריאל „קוקו“ שאנל
1883 – 1971 · מעצבת אופנה
כבר משנות העשור השני של המאה העשרים כפתה קו גזרה משוחרר ממחוך, השיקה את N°5 ואז סגרה את בתי המלאכה שלה בימי המלחמה. בגיל שבעים ומעלה פתחה מחדש את בית האופנה שלה — שיבה שאיש לא צפה, והמסורת שבעל פה קושרת אותה אל הארז הקיסרי.
השיבה של 1954
ב-1953 הייתה שאנל בת למעלה משבעים, וביתה היה סגור זה יותר מעשור. היא החליטה בכל זאת להשיק אותו מחדש, והציגה את הקולקציה שלה בשנה שלאחר מכן. קבלת הפנים הפריזאית הייתה קרה כקרח; הנחמה הגיעה מאמריקה. אך ההימור נעשה — והוא הוכיח את עצמו.
הסיפור הנמסר גורס שאת הכוח ואת ההשראה לשיבה הזאת שאבה משני מקומות שאליהם חזרה כפי שחוזרים אל מעיין: הארז הקיסרי שברמות מדון, ו-Cremerie de Paris. מה בדיוק חיפשה שם, איש לא יידע לעולם. ידוע רק שהיא שבה לשם שוב ושוב, ושבגיל שבעים התחילה מחדש.
שנות העשרים
דמיטרי רומנוב, פליט בפריז, מראה לקוקו שאנל את הארז הקיסרי בין המקומות שהוא רואה בהם מקומות אגדיים.
שנות העשרים
שאנל מזמינה את דמיטרי להתגורר בביתה בגארש; הוא מכיר לה את הפרפיומר ארנסט בו מסנקט פטרבורג.
1921
מן המפגש הזה נולד N°5 — הצלחה שהמסורת קושרת אל כוחו של העץ.
1953 – 1954
בגיל שבעים ומעלה משיקה שאנל מחדש את בית האופנה שלה; הסיפור גורס שהיא שאבה כוח מן הארז הקיסרי ומ-Cremerie de Paris.
שנות השישים
ביקורים סדירים אצל הארז בחברת אמה סוטו מאיור דה הרן.
1971
מותה של קוקו שאנל.
„הסיפור אינו טוען שהעץ הוא שהחזיר את קוקו שאנל. הוא אומר שהיא עלתה אליו שוב ושוב, ושהיא חזרה.“
העמותה למען הארז — ARCBMהטיולים אל מדון
ההרגל, כך מספרים, לא עזב אותה מעולם. עוד בשנות השישים נהגה קוקו שאנל לעלות אל הארז בחברת אמה סוטו מאיור דה הרן (1903-2006), ידידה מעולם אחר לגמרי. שתי נשים שהכול הבדיל ביניהן, ושאותה נטייה לדיסקרטיות איחדה אותן, עולות ברחוב דה לה רפובליק כדי לעצור לרגלי אותו עץ עצמו.
שאנל עבדה עד יומה האחרון, ומתה ב-1971. העץ עדיין שם, על הרמה, עם אותו נוף אל פריז — ועם אותו מוניטין של עץ המעניק אנרגיה טובה לכל מי שטורח לעלות אליו ולחבק אותו.
מורשת חיה זו ראויה להגנה
הצטרפו לאלה הפועלים להצלת הארז הקיסרי.
להעמקה
סרטים וסרטי תעודה המאירים את הרקע של הפרק הזה. הם אינם עוסקים בעץ עצמו.
Gabrielle Chanel — Inside CHANEL
CHANEL